Monday

?הערבים בארץ ישראל – מקומיים או זרים

לפני תחילת המאה העשרים כמעט ולא היו ערבים-מוסלמים בארץ ישראל. ב-1695 לא היה בעזה, נצרת, ואום אל פחם, אפילו ערבי מוסלמי אחד. כל הערבים שם היו נוצרים. היסטורית, עם ערבי "פלסטיני" מעולם לא היה קיים. המונח "פלסטינים" לתיאור התושבים המקומיים לא הומצא עד אחרי הקמת מדינת ישראל. לקבוצת ערבים זו שהתחילה לקרוא לעצמה "העם הפלסטיני" אחרי 1948, אין שם מקורי בשפתם הערבית. הערבים, הטוענים כי ארץ הקודש היא מולדתם, פלשו לארץ אחרי שנת 1917 ממדינות ערב השכנות. יש רק פתרון אפשרי אחד לשאיפתם של ה"פלסטינים" למולדת, הפתרון היחיד שיכול למלא את תביעתם לזכות השיבה למולדתם. הבה נסייע להם לחזור למקומות מולדתם שמהם הם הגיעו - למקומות בהם הם חיו מרצונם החופשי במשך מאות או אלפי שנים - למולדתם האמיתית בארצות הערביות שמהם הם הגיעו.

ד"ר הארי מנדלבאום
  • העתקה, פרסום, תרגום, והפצה של מאמר זה מותרים. אין צורך לבקש רשות.
  • המחבר מודה לקוראים שתרמו חומר נוסף ומקורות.
  • מאמר זה מבוסס על מקורות ערביים, מוסלמיים, וזרים בלבד. מקורות יהודיים וישראליים לא נכללו כדי למנוע טענות של חד-צדדיות.

The latest version of this article in Hebrew        הגרסה האחרונה של המאמר בעברית
  http://hm-holyland.blogspot.com/2011/12/blog-post.html


The latest version of this article in English     הגרסה האחרונה של המאמר באנגלית
http://hm-holyland.blogspot.com/2011/12/arabs-in-holy-land-natives-or-aliens.html


See also:         :ראה גם
Who Owns the Land of Israel
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
רוב אוכלוסיית העולם אינה מודעת לכך, כי טענתם של הערבים ה"פלסטינים" לבעלות על שטחי ארץ ישראל מבוססת על תקופה בת 30 שנה בלבד – טיפה בים ביחס להיסטוריה העשירה בת אלפי השנים של האזור הזה.


לפני תחילת המאה העשרים כמעט ולא היו ערבים-מוסלמים בארץ ישראל. ב-1695 לא היה בעזה, נצרת, ואום אל פחם, אפילו ערבי מוסלמי אחד. כל הערבים שם היו נוצרים. היהודים, לעומת זאת, חרף אלפיים שנות רדיפה והמרת-דת מאונס בידי כובשים שונים, היוו את רוב האוכלוסיה בארץ לאורך רוב ההיסטוריה. בירושלים היו היהודים תמיד הרוב [1][2], מלבד תקופות בהן הכובשים גרשו אותם ומנעו את חזרתם לעיר. כאשר כבש הגנרל אלנבי, מפקד הצבא הבריטי, את הארץ ב-1917/1918, נמצאו בארץ כמה אלפי ערבים-מוסלמים בלבד. רוב הערבים בארץ היו נוצרים ורוב המוסלמים שהיו בארץ הגיעו מתורכיה העותמנית, או היו צאצאיהם של יהודים ונוצרים שהוכרחו להמיר את דתם בידי הכובשים המוסלמים – הם לא היו ממוצא ערבי. רוב הדווחים על ערבים בארץ ישראל לפני 1917 מתייחסים לערבים הנוצרים, לא למוסלמים.

חשוב לציין שמיפקדי התושבים שנערכו על ידי הכובשים המוסלמים והבריטים לוקים בחד-צדדיות. על כן, המקורות היחידים שאפשר להאמין להם הם מקורות שאינם שייכים לכובשים . תיירים ופוליטיקאים, ערבים ולא ערבים כאחד, תעדו את מצב הישוב בשטחי ארץ ישראל החל מלפני יותר מאלף שנה. נתחיל בימים הקדומים ונמשיך בתאורים מתקופת הכיבוש העותומני:


  • ההיסטוריון ג'יימס פרקס כותב: "במשך המאה הראשונה אחרי הכבוש הערבי (640-740CE),  הכליף והמושלים של ארץ הקודש משלו רק על נוצרים ויהודים. חוץ מהבדואים בימים הקדומים ביותר, הערבים היחידים ממערב לירדן היו החיילים."[3]
  • בשנת 985, התלונן הסופר הערבי מוקדסי: "המסגד ריק ממתפללים... היהודים הם רוב התושבים בירושלים." [4] (בכל העיר ירושלים היה רק מסגד אחד - וגם הוא היה ריק)
  • ב-1377, כתב איבן חלדון, אחד ההיסטוריונים הערבים האמינים ביותר: "השלטון היהודי בארץ ישראל נמשך יותר מ-1400 שנים. היהודים היו אלה ששתלו את התרבות והמנהגים של ההתישבות הקבועה."[5]
  • ב-1695-1696 כתב החוקר ההולנדי אדריאן רלנד ספר המתעד ביקורים בארץ ישראל. (יש טוענים שהוא לא ביקר בארץ בעצמו אלא אסף דווחים מתיירים אחרים.) הוא היה בקיא בעברית ובערבית. בספרו שכתב בלטינית הוא תיעד ביקורים בהרבה מקומות בארץ. שמות הישובים היו ברובם עבריים, אחדים יווניים, ואחדים רומאים-לטיניים. לשום ישוב לא היה שם מוסלמי-ערבי עם מקור היסטורי השייך למקומו. הארץ היתה ברובה ריקה, שוממה, ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה, ועזה. רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים. היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים. הערבים היו ברובם נוצרים, עם מיעוט זעיר של מוסלמים. בירושלים היו כ-‏5000 תושבים, רובם יהודים ומיעוטם נוצרים. בנצרת היו כ-700 תושבים, כולם נוצרים. בעזה היו כ-550 תושבים, חציים יהודים וחציים נוצרים. באום-אל-פחם היה ישוב של 10 משפחות, כולם נוצרים. יוצאת מהכלל היתה נבלוס-שכם שבה גרו כ-‏120 מוסלמים ממשפחת נאטשה, וכ-70 שומרונים.[6]
  • ב-1835 כתב אלפונסו דה למרטין: "מחוץ לעיר ירושלים לא ראינו שום דבר חי, לא שמענו קול חיים ... דממה נצחית ומוחלטת שולטת בעירה, בדרכים, בארץ."[7]
  • ב-1844 כותב וויליאם ת'קברי על הדרך מיפו לירושלים: "האזור שומם ואנו נוסעים בין מה שנראה כמפלי מים מאובנים. לא ראינו שום בעלי חיים זזים בין גושי האבנים. בקושי תריסר צפורים לאורך כל המסע." [8]
  • ב-1857 דווח הקונסול הבריטי בפלסטינה ג'יימס פין: "הארץ ריקה מתושבים בדרגה רצינית ולכן הצורך הגדול ביותר שלה הוא קבוצה של תושבים."[9]
  • ב-1866 כותב  ו.מ. תומסון: "השממה הזאת כל כך מדכאת. לא בית, לא עקבות של תושבים, אפילו לא רועי צאן, לא מקלים על החד-גוניות המשעממת ... רוב הארץ בה נסענו במשך שבוע נראית כאילו מעולם לא הייתה מיושבת או מעובדת. ויש עוד איזורים נוספים, גם כן שוממים."[10]
  • ב-1867 ערך מארק טוויין - סמואל קלמנס, מחברם המפורסם של "האקלברי פין" ו"תום סוייר" - מסע לארץ הקודש ותיאר אותה כך:  "אין אפילו ישוב אחד לאורך כל הדרך, לא לאורך שלושים מיל לכל כוון. יש שתים או שלש קבוצות קטנות של אהלי בדואים אך אין אפילו ישוב קבוע אחד... אפשר לנסוע עשרה מיל ולא לראות עשר נפשות... אף אחד אינו יכול לעמוד כאן ליד עין-מלאחה הנטושה ולאמר שהנבואה ("ארצכם שממה, עריכם שרופות אש") לא התקיימה...  עזבנו את כפר נחום מאחורינו - חורבה חסרת צורה. לא היה למקום דמיון לכפר ולא היה שם שום דבר שיעיד שהמקום היה אי פעם כפר... מדבר שממה, גבעות שוממות...  ארץ נטושה, שאדמתה פוריה אך מצמחת עשבים שוטים; מרחבים קודרים ודוממים... הארץ מזוהמת בבדואים אכזריים שהשמחה היחידה בחייהם היא לדקור ולרצוח נוצרים תמימים. אללה יעזור לנו. השממה כאן כל כך גדולה שאפילו הדמיון אינו יכול לשער אותה. הגענו בשלום להר תבור. לא ראינו נפש חיה לאורך כל הדרך... הגענו לערימת חורבות חסרות צורה שעדיין נושאת את השם בית-אל. כמעט אין רואים עץ או שיח, ואפילו הזית והקקטוס, הנפוצים באדמת טרשים חסרת ערך, כמעט נטשו אותה. אין שום נוף שיותר מעייף את העין מאשר הדרך לירושלים... צעדנו בדרך קשה ושוממה באיזור בו אין שום יצור חי חוץ אולי מלטאות. זו היתה בדידות כל כך מגעילה ומפחידה... יריחו העתיקה לא כל כך יפה כחורבה... הדרך לים המלח, לנהר הירדן, ולבית לחם, היתה קצרה אך מעייפת. חום מיבש, בדידות מדכאת, ושממה עגומה כזאת שלא יכולה להיות בשום מקום אחר בעולם... מכל המקומות שיש בהם נוף מדכא, אני חושב שפלסטינה היא הנסיכה... ארץ עצובה, חסרת תקוה, ושבורת לב... הייתי רוצה לראות את גדות הירדן באביב, את שכם, עמק יזרעאל, איילון, וגבולות הגליל, אך, אפילו אז תראינה נקודות אלה  כגינות קטנות לעומת מרחבי השממה האין סופית. פלסטינה יושבת בשק ואפר... כל מה שמוצאים בה זה מחנות מזוהמים של בדואים. נצרת שוממה... יריחו מקוללת וחרבה, בית לחם ובית עניה עניות ועלובות ללא יצור חי... אפילו ירושלים הידועה, השם המיוחס ביותר בהיסטוריה, איבדה את גדולתה העתיקה והפכה לעיירת קבצנים. ים כנרת הידוע שומם כבר מזמן... כפר נחום - חורבה חסרת צורה. מגדלא היא בית לערבים קבצנים. בית צידה וכורזים נעלמו מעל פני האדמה... שממה המיושבת רק בצפורי טרף ושועלים. פלסטינה היא ארץ שוממת ובלתי נעימה." [11]
  • ב-1874 כתב הכומר סמואל מנינג: "אבל היכן הם התושבים? חבל ארץ פורה זה, המסוגל לקיים אוכלוסיה עצומה, כמעט נטוש... להוותנו, מידי יום אנו נוכחים מחדש כי מוראות הנבואה העתיקה התקיימו כלשונן – 'ותהי ארצכם לחרבה ולשמה ולקללה מאין יושב' (ירמיהו מ"ד, 22)".[12]
  • ב-1892 כותב ב.ו. גונסון: "בשטח המישור בין הר הכרמל ויפו נדיר שרואים ישוב או סימן אחר של חיים... מסע נוסף של חצי שעה הביא אותנו אל חורבות העיר העתיקה קיסריה. לפנים, עיר של מאתיים אלף תושבים והבירה הרומאית של פלסטינה, ועכשיו שוממה לחלוטין. שכבתי על המטה בלילה, האזנתי להמיית הגלים, וחשבתי על השממה סביבנו."[13]
  • ב-1913  ועדה מלכותית בריטית  - The Palestinian Royal Commission -  מתארת בדו"ח שלה את מצבה של שפלת החוף לאורך הים התיכון: "הדרך מעזה לצפון אינה אלא משעול קיץ המתאים לגמלים ולעגלות. שום מטעים, פרדסים או כרמים אינם נראים עד שמגיעים לכפר (היהודי) יבנה. הבתים עשויים מבוץ, ובתי ספר אינם בנמצא. החלק המערבי לכיוון החוף כמעט נטוש. מעט מאוד כפרים נמצאים באזור, וגם הם מיושבים בדלילות. כפרים רבים ננטשו מיושביהם".

כפי שאנו רואים, לאורך ההיסטוריה, כפי שתועד על ידי היסטוריונים ערבים ותיירים זרים לפני 1917, האדמה הייתה שוממת, בערים חוץ מירושלים לא היו מוסלמים (להוציא 120 ערבים מוסלמים בשכם), ומספר הערבים המוסלמים (להבדיל מהמוסלמים העותומניים או הערבים הנוצרים) היה זעום, רובם בדואים נודדים. ב-1695 לא היה בעזה, נצרת, ואום אל פחם, אפילו ערבי מוסלמי אחד. כל הערבים שם היו נוצרים. איזה הבדל עצום קיים בין תיאורים אלה לבין התעמולה המוסלמית הערבית המזוייפת.

מארק טווין המתאר את השממה המדכאת בארץ ישראל הפך למטרה של בקורת נוקבת מהמוסלמים. אך, העדויות המצטרפות של היסטוריונים ותיירים רבים בעלי רקע שונה, לפני ואחרי מארק טווין, ושל הועדה הבריטית מ-1913 מאמתות זו את זו.

כשארץ ישראל נכבשה מהעותומנים על ידי האנגלים, הארץ לא היתה יותר תחת שלטון מוסלמי. הקוראן מחייב את המוסלמים לקחת שטחי אדמה ממי שאינם מוסלמים, כולל שטחי אדמה שמוסלמי מעולם לא דרך עליהם[14]. אחרי הכיבוש הבריטי, החלו הערבים המוסלמים לקיים את החובה הדתית להשתלט על כמה שיותר שטחי אדמה זרים, ופתחו בהגירה המונית לארץ. הדווחים הבאים מתארים את ההגירה ההמונית של הערבים אחרי 1918:

  • ב-1930/31 לואיס פרנץ', שר הפיתוח הבריטי, כתב על אודות הערבים בפלסטינה: "מצאנו אותה מיושבת בפלחים הדרים בבקתות בוץ וסובלים מאוד ממלריה... אזורים שלמים אינם מעובדים... הפלחים, חלקם גנבי בקר בעצמם וחלקם מוכנים תמיד לתת חסות לגנבים כאלה ולפושעים אחרים. חלקות האדמה עוברות מיד ליד כמעט כל שנה, רמת הביטחון ירודה, ומנת חלקם של הפלחים היא גזל וסחיטה לסירוגין מצד שכניהם הבדואים"
  • ועדת הופ-סימפסון הבריטית המליצה ב-1930 על "מניעת הגירה בלתי חוקית" כדי לעצור את ההגירה הבלתי חוקית של הערבים מארצות ערב השכנות.[15]
  • המושל הבריטי של סיני (1922-1936) דווח: "ההגירה הבלתי חוקית של ערבים נמשכת לא רק מסיני אלא גם ממזרח הירדן ומסוריה".
  • תואפיק ביי אל חוראני, מושלו של המחוז הסורי חורן, הודה בשנת 1934 כי למעלה מ-30,000 סורים פלשו לפלסטינה תוך חודשים ספורים.
  • ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, שכיהן כשר המושבות בשנותיו הראשונות של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שם לב לתנועת הערבים הזאת ואמר בשנת 1939 כי "למרות שלא נרדפו, זרמו הערבים בהמוניהם לארץ והתרבו בה עד שהאוכלוסיה הערבית גדלה יותר ממה שכל  יהדות העולם הייתה יכולה להוסיף לאוכלוסיה היהודית."


האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל גדלה רק בגלל הגירה המונית מארצות ערב השכנות. לפני 1918, זמן תחילת ההגירה הערבית, רק מיעוט זעום של ערבים מוסלמים גר בארץ ישראל, רובם ככולם בירושלים. זו הסיבה שכל כך קשה  למצוא ערבי-מוסלמי זקן שסבא וסבתא שלו נולדו בארץ ישראל.


 האוכלוסיה הערבית בירושלים [1][2] וגידולה לפני ואחרי 1918.
נקודת החבור בין שני הקוים הישרים מראה את הזמן המדויק בו התחילה הפלישה הערבית לארץ ישראל.


הקוראן מעודד במפורש שקר ורמאות אם זה מועיל למוסלמים להשיג את מטרותיהם [16][17][18][19]. כדי להתכחש להגירה ההמונית של המוסלמים הזרים לארץ ישראל, התעמולה הערבית-מוסלמית המזוייפת טוענת שהגירה זו מעולם לא היתה. אם כן, כיצד נתן להסביר את העובדות הבאות?
  • הסבא והסבתא של אשת המחבר נולדו בארץ ישראל במאה ה-19, וראו במו עיניהם עד כמה היתה הארץ ריקה אז. הם חוו על בשרם את הכיבוש הבריטי ואת הפלישה הערבית לארץ שהתחילה בעקבותיו ב-1918. הפלישה הזאת נמשכה 30 שנה בלבד ופסקה ב-1948, עם סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל.
  • אחד הקוראים של גירסה קודמת של מאמר זה שלח למחבר עדות דומה מסבא שלו. סבא שלו היה אחד ממייסדי המושבה פתח תקוה (בשנת 1878). הסבא סיפר לילדיו ולנכדיו איך הארץ הייתה שוממה, וערבים החלו להגר לארץ בעקבות תנופת הפיתוח והתעסוקה שנוצרה ביישובים החדשים של היהודים.
  •  שמות המשפחה של ערבים רבים הגרים עתה בארץ ישראל מעידים על ארצות מוצאם. מצרי (מצרים), עירקי (עירק), טרבולסי (טרבולוס-טריפולי בלבנון), חורני (חרן בסוריה), חוסייני (ירדן), וסעודי (ערב הסעודית).
  •  אחרי פרסום גירסה קודמת של מאמר זה, קבל המחבר הודעה מקורא שעבד עם ערבים בעזה ובעיירות ערביות בגדה המערבית בשנות ה-70. הקורא מתאר שיחות ידידותיות עם חבריו הערבים בנושאי משפחה. רוב החברים הערבים ספרו שסבא וסבתא שלהם היגרו לארץ ישראל מארצות ערב השכנות.

כשראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, אמר ב- 1939: "למרות שלא נרדפו, זרמו הערבים בהמוניהם לארץ והתרבו בה עד שהאוכלוסיה הערבית גדלה יותר ממה שכל  יהדות העולם הייתה יכולה להוסיף לאוכלוסיה היהודית" האם הוא שיקר? צ'רצ'יל לא היה מוסלמי...

השם "פלסטינה" הוא שם רומאי-לטיני המבוסס על שם העם הקדום "פלישתים" שפירושו בעברית: "פולשים". הפלישתים הגיעו לארץ מאיי הים התיכון ליד יון לפני כ-4000 שנה. עם זה נכחד כולו לפני יותר מ-2000 שנה ואין לו שום קשר לערבים. לפני 1917, במשך 400 שנות השלטון הטורקי בארץ, לא נקראה הארץ בשם "פלסטינה". האנגלים החליטו לחדש את השם העתיק "פלסטינה". הערבים בארץ מעולם לא נקראו "פלסטינים", גם לא בתקופת האנגלים. מנהיגים ערבים ובריטים התייחסו אליהם רק כ"ערבים". לדוגמא:  The Hope-Simpson report  שפורסם על ידי הבריטים ב-1930 [15] מכיל את הבטוי:  "מספר המובטלים הפלסטינים, ערבים יהודים ואחרים ..." הבטוי "פלסטיני" משמש רק כתואר כללי למקום וכולל גם יהודים. התושבים הערבים מכונים רק "ערבים".  המלה "Palestinians" לא מופיעה בשום מקום. הביטויים "ערבים פלסטיניים", "יהודים פלסטיניים",  ו"נוצרים פלסטיניים", היו נפוצים באותה תקופה. אך, המלה "Palestinians" עדיין לא הומצאה לפני 1948.

בתום 30 שנות פלישה, אחרי 1948, הכירו הפולשים הערבים בעובדת היותם פולשים לאדמה לא להם, והמציאו לעצמם שם חדש באנגלית: "פלסטינים". אילו בחרו האנגלים לקרוא לארץ בשם "אנגליה החדשה" והערבים המקומיים היו קוראים לעצמם "אנגלים" האם היה זה הופך אותם לאנגלים? חשוב להדגיש שהמונח "פלסטינים" לתיאור הערבים המקומיים הומצא על ידי הערבים רק אחרי הקמת מדינת ישראל. לקבוצת ערבים זו שהתחילה לקרוא לעצמה "העם הפלסטיני" אחרי 1948, אין שם מקורי בשפתם הערבית. האם יש איזה עם בעולם שאין לו שם בשפתו המקורית? לערבים שפלשו לשטח ארץ ישראל אין שם קבוצתי בשפה הערבית כיון שאינם, ומעולם לא היו, קבוצה אחידה או עם.

היסטורית, עם ערבי "פלסטיני" מעולם לא היה קיים. עובדה היא שהערבים הקוראים לעצמם כיום באנגלית "פלסטינים", אפילו לא יודעים איך קוראים להם בערבית. אפילו מנהיגים והיסטוריונים ערבים מודים שעם "פלסטיני" מעולם לא היה קיים. לדוגמא:

  • בשנת 1937, הצהיר המנהיג הערבי עיוני ביי עבדול חאדי בפני ועדת פיל: "אין ארץ בשם 'פלסטין' – 'פלסטין' היא מושג שהומצא בידי הציונים, והוא זר לנו".
  • בשנת 1946 הצהיר פיליפ היטי, פרופסור ערבי להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פרינסטון, לפני ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית: "ידוע לכל כי אין בהיסטוריה דבר כזה 'פלסטין'."
  • זאהיר מוחסיין, מנהיג בארגון לשחרור פלסטין (אש"פ), אמר בראיון לעיתון ההולנדי "טראו" במרץ 1977: "העם הפלסטיני אינו קיים; יצירתה של מדינה פלסטינית אינו אלא אמצעי להמשך מאבקנו נגד מדינת ישראל".
  • יוסף פרה, עתונאי ערבי אמריקאי, כתב: "האמת היא שקיומה של פלסטינה לא יותר אמיתי מקיומה של ארץ שאינה קיימת כלל. פלסטינה מעולם לא הייתה קיימת כגוף עצמאי."
  • ווליד שובט, שהיה מחבל של הפת"ח, אישר את השקר שעבורו הוא נלחם: "מדוע ב-4 ביוני 1967 הייתי ירדני ובין לילה הפכתי לפלסטיני? ... אנחנו החשבנו את עצמנו ירדנים עד שהיהודים חזרו לירושלים. פתאום נעשינו פלסטינים. הם הסירו את הכוכב מהדגל הירדני ופתאום היה לנו דגל פלסטיני."
  • הדיקטטור הסורי, חפז אסד, אמר: "אין דבר כזה - עם פלסטיני, אין גוף פלסטיני."
  • דר. עזמי בשארה, מנהיג פוליטי של ערביי ישראל, שנלחם נגד הכיבוש הישראלי, אמר בראיון טלויזיה [20]: "אני לא חושב שיש אומה פלסטינית. אני חושב שזו המצאה קולוניאלית. אני חושב שיש אומה ערבית. מתי היו פלסטינים?" לראית הראיון לחץ כאן.

הערבים, הטוענים כי ארץ הקודש היא מולדתם, פלשו לארץ אחרי שנת 1917 ממדינות ערב השכנות, בעיקר ממצרים, ירדן, סוריה, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועירק. אף אחת ממדינות אלו לא התקיימה כיישות מדינית לפני 1913; הן לא היו אלא אוסף בלתי מאורגן של שבטים, שהטילו חיתתם האחד על השני בנסותם לכבוש שטחים זה מזה. מהגרים אלו הביאו עימם לארץ הקודש את ה"תרבות" העתיקה של הפחדת השכן במטרה לגזול את אדמתו. רבים מהם היו פושעים או מנודים, שלא יכלו למצוא תעסוקה בארצותיהם ולכן חיפשו את מזלם במקום אחר. השלטון הבריטי הסכים לקלוט חלק מהם ככוח עבודה זול והרשה להם להתיישב בשטחים יהודיים נטושים. אפילו יאסר ערפאת, מנהיג אש"פ, שקרא לעצמו "פליט פלסטיני" אך דבר ערבית בניב מצרי, לא היה יליד הארץ אלא נולד בקהיר שבמצרים בשנת 1929. הוא שירת בצבא המצרי, למד באוניברסיטת קהיר וחי בה עד 1956, אז עבר לערב הסעודית. בשנת 1958, יחד עם חבריו מערב הסעודית, ייסד בכוויית את ארגון הטרור פתח, שקדם לאש"פ. האם יכול מישהו להסביר איך בדיוק זה מסתדר עם הגדרה של "פליט פלסטיני"? מכיוון שהוא נולד ב-1929 בקהיר, הוא גם לא יכול להחשב כבן של פליטים. (לפני 1929 לא היו פליטים פלסטיניים). נראה שערפת היה תלמיד טוב של מוחמד שכתב בקוראן: "מלחמה היא רמאות והטעייה".[16]

התעמולה של הערבים המכנים עצמם "פלסטינים" דורשת בעקביות הכרה של ישראל ושל שאר העולם בזכויות שהיו להם "לפני 1948", כלומר: לפני כ-60 שנה. משום מה, הם אינם מוכנים להוסיף עוד 60 שנה למניין זכויותיהם "ההיסטוריות" על ארץ ישראל, ולא בכדי: הם יודעים היטב, כי אם יעשו כן הם עלולים לשלוח את עצמם חזרה לארצות מוצאם – ירדן, סוריה, מצרים, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועירק. לפני שנים, תוך כדי משא ומתן עם אלה הקוראים לעצמם "פלסטינים", העלה נציג ישראלי את ההצעה לתקן את תביעתם לזכויות "לפני 1948", לזכויות "לפני 1917". ה"פלסטינים" התנגדו בחריפות להצעה זו; עתה אנו יודעים מדוע.

אם יש עדיין מישהו שמאמין כי אומה ערבית "פלסטינית" התקיימה לפני סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל, יואיל נא בטובו להשיב מתי נוסדה, ועל ידי מי? מה היה השם שלה בערבית? מי היה ראש-ממשלה או נשיא "פלסטיני" לפני ערפאת? מה היתה שיטת הממשל שלה? מה היו גבולותיה? אילו מדינות הכירו בה ומתי? באיזה ספריה או מוזיאון ניתן למצוא את ספרותה, מטבעותיה, או יצירות האמנות שלה? התשובה לכל השאלות האלה היא אפס מוחלט. כמו שאמר זאהיר מוחסיין: "העם הפלסטיני אינו קיים".

יש ערבים הרואים עצמם כצאצאי אברהם, האב הקדום של האומה היהודית. כמה אירוני הדבר, שאלמלא למד מוחמד את התנ"ך, לא היו הערבים יודעים כלל על קיומו של אברהם. מוחמד יסד את הדת המוסלמית במאה השביעית לספירה בערב הסעודית. הוא למד את התנ"ך כדי לרכוש כלים שיסייעו לו במאמציו לשכנע את היהודים לעבור לדת החדשה שיסד. משסרבו לעשות כן, הכתיב את ספורי הקוראן לתלמידיו כתחליף לתנ"ך ומילא אותם בגרסאותיו הדמיוניות לארועים התנ"כיים. (מוחמד עצמו לא ידע קרוא וכתוב.) הוא העז אפילו לשנות את יום המנוחה האלוהי, השבת. מכיוון שיום ראשון אומץ כבר בידי הנוצרים כיום המנוחה שלהם, בחר עבור המוסלמים את היום האחר הקרוב ביותר לשבת – יום שישי.

מוחמד מעולם לא ביקר בירושלים או בארץ הקודש, ולא יחס להן שום חשיבות כדי להזכיר את שמן בקוראן אפילו פעם אחת. לעומת זאת, מכה ומדינה, הערים היחידות הקדושות לאיסלאם, מוזכרות בו מאות פעמים. אף על פי ששמה של ארץ הקודש לא נזכר בקוראן, הארץ נזכרת בקוראן פעמים רבות כארץ של בני ישראל.[21][22][23][24] . השייח פרופ' עבדול חאדי פאלאזי, ראש המועצה האיסלמית העליונה באיטליה, אמר בשנת 2009 :  "אינספור פעמים חוזר הקוראן על הטענה כי ארץ ישראל שייכת ליהודים ועל פי המקורות המוסלמיים ירושלים והר הבית מקודשים ליהודים.  מי אנו שנחלוק על הנביא שלנו."

בית המקדש היהודי עמד על הר הבית בירושלים זמן רב לפני שהאיסלאם, או כל דת אחרת הקיימת כיום בעולם, נוסדו. גם כאשר מייסדי הנצרות הילכו ברחובות ירושלים העתיקה, לא היו בה מסגדים או כנסיות אלא בית המקדש היהודי בלבד. האדמה שעליה נבנה בית המקדש בירושלים נקנתה בעבור העם היהודי על-ידי המלך דוד בשנת 850 לפני הספירה בקירוב. עדות המכירה, כמו גם שמו של המוכר וסכום הרכישה, תועדו בתנ"ך (שמואל ב' פרק כ"ד; דברי הימים א', פרקים כ"א-כ"ב).

המוסלמים ה"פלסטינים" טוענים כיום לבעלות על הר הבית בירושלים, האתר בו שכן בית המקדש היהודי. הם טוענים כי זה "המקום הקדוש" שלהם. אך, האם יודע העולם לאן פונים המוסלמים בירושלים בשעת תפילתם, אפילו במסגדיהם, ואפילו במסגד "אל אקצה" הבנוי בקצה הר הבית עצמו? הם פונים למכה, גבם להר הבית, ובכורעם בתפילה הם מראים את ישבניהם לכוון הר הבית. כיצד מתיישב הדבר עם טענתם כי זהו "מקום קדוש"? 



מוסלמים מתפללים על הר הבית לכוון מכה ומראים את ישבניהם למקום המקדש.
Photos courtesy imageshack.us and corbis

בעבר הכירו הערבים שבית המקדש הוא המקום הקדוש של היהודים. שם המקום בערבית הוא "אל קודס" - "הקודש" - קיצור של "בית הקודש" - בית המקדש היהודי. עובדה היא, כי ירושלים והר הבית אינם מוזכרים בקוראן אפילו פעם אחת, בעוד מכה ומדינה, הערים היחידות הקדושות לאיסלאם, מוזכרות בו מאות פעמים. גם כאשר הירדנים שלטו בירושלים, עד 1967, הם לא החשיבו את ירושלים כעיר הבירה שלהם ואף מנהיג ערבי לא בא לבקר.

חכמי דת מוסלמים, כמו אל-מקדסי במאה ה-11 וחכם ההלכה האיראני אל-מסתופי מהמאה ה-14, זיהו את הר הבית וכתליו עם מקדש שלמה. בסקירה ההיסטורית במדריך המקוצר לחרם אל-שריף מ-1924 של המועצה המוסלמית העליונה נכתב במפורש,  "האתר הוא מהעתיקים ביותר בעולם ... זהותו כמקדש שלמה הנה מעבר לכל ספק". המופתי חאג' אמין אל חוסייני קבע גם הוא ב- 1929 ששלמה המלך בנה את בית המקדש על הר הבית. ההסטוריון הערבי אל-עראף היה שותפו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני בתחילת תקופת המנדט הבריטי. בספרו "ההסטוריה המפורטת של ירושלים", כלל את הכותל המערבי ברשימת המקומית הקדושים ליהודים בירושלים ותיארו במילים הבאות:  "הכותל הינו החומה החצונית של בית המקדש, אשר שוקם על ידי הורדוס".

האם יכול מוסלמי כלשהו בעולם להביא הוכחה לקשר שבין האיסלאם לירושלים מלבד חלומו של מוחמד? קשה להאמין, אך המקור היחיד לטענת האיסלאם לבעלות על ירושלים ועל הר הבית נמצא בקוראן בתיאור חלומו של מוחמד על "מקום רחוק (מסגד)" בלתי ידוע[25]. "מקום רחוק (מסגד)" זה לא היה יכול להיות בירושלים כיוון שבזמנו של מוחמד לא היה אפילו מסגד אחד בירושלים. המסגד הראשון בירושלים נבנה 83 שנים אחרי מותו של מוחמד. ואולי "מקום רחוק" זה אינו אלא הבית הלבן בוושינגטון? או הוותיקן באיטליה?

המקור הטוב ביותר להבנת המנטליות הערבית-מוסלמית של עיוות ההיסטוריה למטרות פוליטיות נמצא בדברי מוחמד עצמו בקוראן: "מלחמה היא רמאות והטעייה".[16]

הבעיה האמיתית בפניה ניצבים הערבים ה"פלסטינים" כיום איננה העדר "מולדת". שורש הבעיה, וכן התסכול הנובע ממנה, נעוצים בעובדה שהמדינות שמהן יצאו אינן מסכימות לקבלם בחזרה. זו הסיבה לכך שכה רבים מהם חיים עד היום ללא זכויות אזרחיות בסיסיות במחנות הפליטים שבמדינות ערב השכנות לישראל. בתסכולם ובייאושם הם חשים כי תקוותם היחידה, שהיא גם הברירה היחידה העומדת בפניהם, היא לנסות ולגנוב מדינה לעצמם. רבים מכלי הרכב והציוד החקלאי ברשות הפלסטינית נגנבו משכניהם הישראלים. בתקופה מסוימת, שיעור גנבות הרכב בישראל היה הגבוה בעולם, ורובם של כלי הרכב הגנובים נמצאו בערים ובכפרים שבשטחי הרשות הפלסטינית. הם הצליחו לפלוש לאדמה לא להם ולהחזיק בה; הם הצליחו לגנוב כל כך הרבה כלי רכב; אם כך, מדוע לא לנסות ולגנוב מדינה שלמה?

יש רק פתרון אפשרי אחד לשאיפתם של ה"פלסטינים" למולדת, הפתרון היחיד שיכול למלא את תביעתם לזכות השיבה למולדתם. הואיל והם עצמם מגדירים כיום כ"צדק" את השיבה למקום בו חיו פחות מ-30 שנה, הרי, מתוך אותה הגדרה, שיבתם למקום בו חיו לפני כן מאות או אלפי שנים תהיה צדק כפול ומכופל. הבה נסייע להם בתביעתם הצודקת; נסייע להם לקבל את הצדק שהם דורשים; נסייע להם לחזור למקומות מהם באו - מצרים, ירדן, סוריה, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועירק.

לאחרונה נשמעו הצעות לפתרון הסיכסוך בין ישראל לערבים על ידי יצירת שתי מדינות - אחת ליהודים ואחת לערבים. המפה שלמטה מראה שפתרון זה כבר קיים בצורה הרבה יותר נדיבה - 21 מדינות - אחת ליהודים ועשרים לערבים.





הקוראן מכיל יותר ממאה פסוקים המחייבים מוסלמים להלחם נגד לא-מוסלמים[26]. חלק מהפסוקים מחייבים את המוסלמים לערוף ראשים, לקצץ אצבעות, להפחיד, ולהרוג לא-מוסלמים[27]. פסוקים אחרים מחייבים את המוסלמים לקחת אדמה מלא-מוסלמים[14]. על מוסלמים חל איסור דתי לחיות בשלום עם לא-מוסלמים שגרים על אדמה לא-מוסלמית[28]. מוסלמי שנמנע מלהלחם נגד לא-מוסלמים נענש. בגלל חובות דתיות כאלה, אין שום סכוי ואין שום תקוה שמוסלמים אי פעם יחיו בשלום עם לא-מוסלמים שגרים על אדמה לא-מוסלמית. תקופות שקט זמניות אינן אלא תקופות המתנה - המתנה במארב - המתנה להזדמנות להתקיף[29].

אם עדיין יש למישהו ספקות מה הפירוש הנכון של המלה "איסלאם" או מה הכוונות האמיתיות של המוסלמים ברחבי העולם, כדאי לראות את התמונות הבאות של מוסלמים ברחובות לונדון באנגליה, בעת מצעד "דת השלום".



ההיסטוריה מוכיחה שחילופי אוכלוסין היא הפתרון היחיד האפשרי למאבק בין מוסלמים ללא-מוסלמים. לדוגמא, ב-1923, המלחמה בין טורקיה ליון נסתיימה רק אחרי שהצדדים הסכימו לחילופי אוכלוסין של יותר משני מיליון מוסלמים ונוצרים-יוונים. ב-1947 יותר מ-14 מיליון מוסלמים, הינדים, וסיקים החליפו מקומות מגורים בהודו, פקיסטן, ובנגלדש.

כ-820,000 פליטים יהודים עזבו את ארצות ערב אחרי 1948. כ-560,000 מהם עברו לישראל וכ-260,000 עברו לארצות אחרות. מספר הפליטים היהודים שעזבו את ארצות ערב גדול במעט יותר מכלל מספר המוסלמים שגרו בארץ ישראל ב-1947. בין 472,000 ל-650,000 מוסלמים עזבו את ארץ ישראל לפני 1948 ו-160,000 נשארו בארץ [31]. חשוב להדגיש שהמוסלמים שעזבו את ארץ ישראל אינם פליטים אלא פולשים בלתי חוקיים שפלשו לארץ ישראל וחזרו לארצות מוצאם. עתה הגיע הזמן לסיים את המאבק בין היהודים למוסלמים בישראל. הפתרון היחיד האפשרי, חוץ ממלחמה, הוא השלמת החצי השני של חילופי האוכלוסין בין היהודים למוסלמים, על ידי החזרת המוסלמים שנשארו בישראל לארצות המוסלמיות מהן הגיעו. כפי שאפשר לראות במפה למעלה, אין מחסור במקום בארצות המוסלמיות.



 
מקורות
  1. A) Jerusalem population estimate of Dr. Schultze, Prussian consul in 1845: 7,120 Jews, 5,000 Muslims, 3,390 Christians, 800 Turkish soldiers and 100 Europeans. B) "The sedentary population of Jerusalem numbers about 15,500 souls, of whom 4,000 are Mussulmans (Muslims) and 8,000 Jews. The Mussulmans forming about a fourth part of the whole, and consisting of Turks, Arabs, and Moors..." (Karl Marks, new York Daily Tribune, 15 April 1854). C) Population estimate of 1868 in the Jerusalem Almanack: 9,000 Jews, 5,000 Muslims, 4,000 Christians . D) Population, Ottoman subjects 1905: 40,000 Jews, 10,900 Christian Arabs, 8,000 Muslim Arabs. Total Population 58,900. By 1914 the Jewish population was 45,000. E) "Out of about 60,000 inhabitants some 40,000 are jews." (Miss Freer, Inner Jerusalem, 1907). All are quoted in: "Jerusalem: Illustrated History Atlas", Martin Gilbert, Macmillan Publishing, New York, 1978
    http://www.scribd.com/doc/19551586/JERUSALEM-Illustrated-History
  2. Focus on Jerusalem Prophecy Ministry, by Darrell G. Young. Muslim population numbers and growth are consistent with Ref. [1] above and follow the exact same pattern.
    http://focusonjerusalem.com/jerusalempopchart.html
  3. James Parkes, WHOSE LAND? A HISTORY OF THE PEOPLES OF PALESTINE (Harmondsworth, Great Britain: 1970), p.66.
  4. Muqaddasi, quoted by Erich Kahler who cites this statement from KNOWLEDGE OF CRIMES, p.167, in THE JEWS AMONG THE NATIONS (New York: F. Ungar, 1967), p. 144.
  5. Ibn Khaldun, quoted by Yahya Armajami, MIDDLE EAST PAST AND PRESENT (Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Hall, 1970), p. 143.
  6. Hadriani Relandi, "Palaestina ex monumentis veteribus illustrate" written in Latin, Published in 1714, Utrecht, ex libraria Guilielmi Broedelet (Trajecti Batavorum)
  7. Alphonse de Lamartine, "Recollections of the East", Vol. 1 (London 1845) p.268
  8. William Thackeray, "From Jaffa To Jerusalem" (1844)
  9. James Finn, British Foreign Office Documents 78/1294, Pol. No. 36
  10. W.M. Thomson, "The Land and the Book" (London: T. Nelsons & Sons, 1866); and "Southern Palestine and Jerusalem" (1882).
  11. Mark Twain, "The Innocents Abroad" (American Pub. Co., 1869)
    http://www.gutenberg.org/files/3176/3176.txt
  12. Reverend Samuel Manning, "Those Holy Fields" (London, 1874), pp.14-17
  13. B. W. Johnson, "Young Folks in Bible Lands": Chapter IV, (1892)
  14. "And He made you heirs to their land and their dwellings and their property, and to a land which you have not yet trodden." (Quran 33:27). "See they not that we gradually reduce the land (in their control) from its outlying borders? (Quran 13:41).
  15. The Hope-Simpson report, (London 1930)
    http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/History/Hope_Simpson.html
  16. "Muhammad said: '... for war is deception.' " (Tabari 8:23) . "Allah's Apostle said, 'War is deceit.' '"(Sahih Bukhari:4.268). "When the Prophet (peace be upon him) intended to go on an expedition, he always pretended to be going somewhere else, and he would say: War is deception.". (Sunan of Abu-Dawood Hadith 2631 Narrated by Ka'b ibn Malik). "war is deception" (Ahmad, 6.459).
  17. http://www.islam-watch.org/Warner/Taqiyya-Islamic-Principle-Lying-for-Allah.htm
  18. http://www.islamreview.com/articles/lying.shtml
  19. http://www.thereligionofpeace.com/Quran/011-taqiyya.htm
  20. http://www.youtube.com/watch?v=P3n5-yG-6dU
  21. Shaykh Prof. Abdul Hadi Palazzi, "What the Qur'an Really Says"
    http://www.templemount.org/quranland.html
  22. Quran, 17:104 : "And thereafter We [Allah] said to the Children of Israel: Dwell securely in the Promised Land."ואחר כך אמרנו לבני ישראל 'גורו בבטחה בארץ המובטחת'. ואחרי האזהרה האחרונה נאסוף אתכם ביחד כקבוצה
  23. Quran, 5:20-21: "Moses said to his people ... O my people, enter the Holy Land which Allah has assigned to you." משה אמר לעמו ... בני עמי הכנסו לארץ הקודש שאללה נתן לכם
  24. Quran, 10:93 : "We settled the Children of Israel in a beautiful dwelling-place, and provided for them sustenance of the best." הושבנו את בני ישראל בארץ מגורים יפה ונתננו להם את הטוב ביותר למחייתם
  25. Quran, 17:01 : "Glorified be He who carried his servant by night from the inviolable place of worship (mosque in Mecca) to the far distant place of worship (far distant mosque)." See also:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Isra_and_Mi%27raj
  26. http://www.thereligionofpeace.com/Quran/023-violence.htm
  27. "I will cast terror into the hearts of those who disbelieve. Therefore strike off their heads and strike off every fingertip of them." (Quran 8:12). "Fight those who do not believe in Allah... nor acknowledge the religion of Truth." (Quran 9:29). "Against them make ready your strength to the utmost of your power, including steeds of war, to strike terror into the enemies of Allah." (Quran 8.60). "they fight in His cause, and slay and are slain" (Quran 9:111). "Fight those of the disbelievers who are near to you" (Quran 9:123). "And fight with them until there is no more persecution and religion should be only for Allah" (Quran 8.39). "Fighting is prescribed for you" (Quran 2:216). "... slay the idolaters wherever you find them, and take them captives and besiege them and lie in wait for them in every ambush" (Quran 9:5). "Go forth, light-armed and heavy armed, and strive with your wealth and your lives in the way of Allah" (Quran 9:41). "So when you meet in battle those who disbelieve, then smite the necks until when you have overcome them, then make them prisoners" (Quran 47:4). "The Hour will not be established until you fight with the Jews, and the stone behind which a Jew will be hiding will say: O Muslim! There is a Jew hiding behind me, so kill him." (Bukhari 52:256). "The Messenger of Allah said: I have been commanded to fight against people till they testify that there is no god but Allah, that Muhammad is the messenger of Allah." (Muslim 1:33). "I have been ordered to fight the people till they say: 'None has the right to be worshipped but Allah." (Bukhari 8:387). "Kill any Jew who falls under your power." (Tabari 7:97). "Fight everyone in the way of Allah and kill those who disbelieve in Allah." (Ibn Ishaq, 992).
  28. "what is the matter with you, that, when you are asked to go forth in the cause of Allah, you cling heavily to the earth? ... Unless you go forth, He will punish you with a grievous penalty, and put others in your place." (Quran 9:38-39). "Those of the believers who sit still, other than those who are disabled, are not on an equality with those who strive in the way of Allah with their wealth and lives." (Quran, 4:95). "whoever turns back (from the war against the non-believers), He will punish him with a painful punishment." (Quran, 48:17).
  29. "and lie in wait for them in every ambush" (Quran 9:5)
  30. Charles Wyllys Elliott, "Remarkable Characters and Places of the Holy Land", Published in 1867 by J.B. Burr & Company, Hartford, Connecticut. Quoted by Mark Twain in "The Innocents Abroad".
  31. Many Arabs claim that 800,000 to 1,000,000 Palestinians became refugees in 1947­/49. The last census was taken in 1945. It found only 756,000 permanent Arab residents in Israel. On November 30, 1947, the date the UN voted for partition, the total was 809,100. A 1949 Government of Israel census counted 160,000 Arabs living in the country after the war. This meant no more than 650,000 Palestinian Arabs could have become refugees. A report by the UN Mediator on Palestine arrived at an even lower figure — 472,000.
    http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/History/refugees.html

4 comments:

Nir Kaplan said...

מאמר מרתק
תודה על העובדה הקשה ויישר כוח על הפרסום!

Anonymous said...

מאמר מחכים ומלמד שכדאי לפרסמו במקומות רבים ככל הניתן
תודה!

חגי באר said...

מאמר מרתק. העובדות ידועות זה מכבר וחלקן הוזכרו כבר במקורות שונים כמו בספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם", אבל זה מרוכז יפה מאד ומתומצת במאמר. עם המסקנה הסופית אני לאו דווקא מסכים אבל עם העובדות אני לא יכול להתווכח.

חגי באר said...

מאמר מרתק. העובדות ידועות זה מכבר וחלקן הוזכרו כבר במקורות שונים כמו בספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם", אבל זה מרוכז יפה מאד ומתומצת במאמר. עם המסקנה הסופית אני לאו דווקא מסכים אבל עם העובדות אני לא יכול להתווכח.